קבוצת הבית שלי היא עוגן גדול מאוד בחיי. מעבר לשפיות שקיבלתי בתוך הכאוס הזה שנקרא החיים שלי, למדתי המון. למדתי להקשיב בלי לענות, למדתי ועדיין לומדת לא לשפוט / לקטלג, לעזור בלי לחכות לקרדיט, לתת באנונימיות.
לאורך הדרך שמעתי ממי שעשתה ועושה צעדים ששם קרה שינוי משמעותי, שם הגיעה הקלה גדולה, התקדמות רוחנית ואישית. מטבעי אני תמיד רוצה גם, ורוצה עכשיו, אז הלכתי לנדנד לחונכת שלי שתפתח קבוצה (ובהמתנה למדתי גם סבלנות). חיכיתי שבעה חודשים עד שפתחה קבוצת צעדים ובאתי חדורת מטרה לחפור, לנבור ולשחרר את הפצעים מהילדות ששרטו אותי. רציתי קסם: להכנס למכונת כביסה אחרי טיול ארוך בבוץ, לשים על הרתחה ולצאת חדשה.
התחלתי קבוצה עם כמה חברות טובות וכמה נשים שלא הכרתי לעומק. רצו לי מיליון הסתייגויות בראש כמו ״איך אפתח בפניהן״ ״מה הן יתרמו לי אם הן חדשות״ ״אני החדשה הכי מתקדמת״. הראש שלי יודע לייצר המון מחשבות איפה שלא תמיד צריך… כבר בצעד הראשון הבנתי עד כמה אני צעירה בתוכנית ובחיים האמיתיים, עדיין לא יודעת כלום ובטוחה שיודעת כמעט הכל (ה׳כמעט׳ היה מניפולציה של ענווה). חשבתי שאני יודעת מה אומר צעד אחד, חוסר אונים… המכור מביא אותי לחוסר אונים, בסדר…
בקבוצת צעדים שלא כמו בחדרים, יש דו שיח. שמעתי את החברות משתפות וחשבתי לעצמי ״וואו איך היא מעיזה או מצליחה להגיד את הפרטים האלו בקול רם??״ ככל שהן התפשטו ונפתחו כך גם אני באופן טבעי, נפתחתי. היום אני מתחילה להבין שצעד 1 לאו דווקא קשור רק למכור. חוסר האונים משמעותו מקומות, דברים ואנשים (כולל אני) שאין לי שליטה עליהם. יש לי שליטה רק בתגובה שלי. אוף! כמה זה קשה, הכי קשה עבורי. הבנתי שאני משתפת את העולם רק במה שמתאים לי, ולא באמת מאמינה שאצליח להיות בסדר עם הדברים שאמרתי בקול רם. כנראה שעוד הרבה זמן אמשיך לקלף שכבות שלא ידעתי שלבשתי בכלל ושהכבידו עלי.
התנהלתי כסומכת רק על עצמי, נעזרתי באחרים אבל האמנתי שאני אעשה את זה יותר טוב או יותר יעיל… אני כבר לא משקרת לעצמי ומי שלא אוהב בעיה שלו. אני מסכימה לפגוש את התחושה של ׳מה יקרה אם לא יאהבו׳ ולומדת לחיות עם זה בלי שזה יכביד עלי כל כך וינהל אותי. אני מודה שהייתי צריכה בעבר לייצר ערך מול אנשים כדי להרגיש טוב, לפתור להם בעיות, לשתף רק במה שעובד לי והצלחתי… החברות בצעדים מאפשרות לי להיות בגובה העיניים, לבוא ״בידיים ריקות״ או עם חבילת בעיות בלי פתרונות… להגיד בקול רם איפה קשה לי ואני לא מצליחה.
הראשונה ללמד אותי להיות טובה לעצמי ולהתחיל את מסע ההיכרות עם עצמי ולאהוב אותי הייתה החונכת המדהימה שלי. התמסרתי אליה מהר, בלי לדעת כמה תהיה טובה אלי, אולי זה היה מתוך ייאוש, אולי כי נשמותינו מחוברות, כנראה שגם וגם.
בקבוצת הצעדים אני מתאמנת בלהתפשט גם כשאני לא בוחרת את בפני מי, המרחב האוהב הזה מלמד אותי להקשיב. פתאום אני יכולה לקבל גם ממי שבגובה העיניים ולא רק ממי ש״מעליי׳. הקבוצה השלימה לי את הצלע האחרונה במשולש הריפוי של רק ביחד זה עובד ואני לא לבד.
- צלע של החדרים והקבוצות עם המסורות ו׳טובתינו המשותפת׳,
- צלע החונכת שאצלה בדיסקרטיות אני שופכת הכל ואוהבת אותה כל כך,
- וצלע החברותא שלא בכולם בחרתי אבל משפחה לא בוחרים…
אני גולשת בין פינות המשולש לאן שאני צריכה ואלוהים מכוון אותי. נכון, זה מביך, זה כואב, זה מצריך אומץ. זה גם הדבר שהכי הפגיש אותי עם עצמי מכל הטיפולים והתהליכים שעשיתי בחיי. היום אני מחכה כל שבוע לפגוש את החברות האמיצות והטובות האלו שצועדות יחד איתי ואני אסירת תודה על כל אחת שם שהיא מדוייקת עבורי.
וכמו שקוראים לקבוצת הצעדים שלנו ״לעולם לא תצעדי לבד״.
אוהבת, יפעת