אתם מכירים שאתם מחליטים לבשל ארוחה רק ממה שיש לכם בבית? אז כזה.
הכל התחיל ממפגש בים; מזג האוויר היה מושלם – מוזיקה, חברה נהדרת, משחקי האור המתחלפים באופק ורחש הגלים. נסיבות שכאלו מעוררות בי תמיד רגשות עזים. באותו היום אני נושמת עמוק ולא מאמינה לגודל מזלי, אני מוצפת. אני רואה את היפעה, שותפה למעגל הקוסמי בו הכל מתחדד – הבהלה, הפשטות, הזמניות שלנו וגם תחושת התרוממות רוח. ברגע כלשהו, בזמן שהייתי שקועה בלהתמסר להווה ולתהות בפעם ה- 500 בחיי האם מגיע לי לשמוח בלב שלם, החונכת שלי – כי ככה זה כנראה חונכת – עבדה בתכנית. ״יש לי רעיון״ היא אמרה וסיפרה על הכנס שיהיה ושהיא חשבה שיהיה יופי במקום עוד הרצאה – לעשות הצגה. את הרעיון להצגה צריך רק לפתח ו״מי מוכנה?״ לא יודעת איך נודבתי למשימה. ״אני לא יודעת, אני לא בטוחה, אני אתקשר אלייך ותספרי לי…״ אמרתי. ״לא, אין צורך, ננצל את זה שאנחנו כבר פה״ היא אמרה בעודה מושכת כיסא ומתיישבת לידי וליד חברה נוספת, ותיארה בקצרה ובקווים כלליים על מה חשבה והוסיפה שלא באמת אכפת לה לאן ואיך זה יצמח – לא, אין צורך לשוחח על זה בטלפון וגם אין צורך להעביר לה כלום, היא סומכת עלינו שנעשה משהו טוב.
וככה על החוף אחה"צ זה נולד.
אבל אין לי שום רעיון ובכלל, אני עוד מבולבלת וכרגיל כשמשהו מלחיץ אותי אני עוזבת אותו ואומרת לעצמי שבתוך כמה ימים הכל יתבהר. אני מתייעצת עם חברה טובה ומתחיל להיבנות רעיון, אני שמחה בו והוא מצחיק אותי. אני כותבת טיוטה של הצגה לפי פרמטרים מוכרים ועכשיו צריך להתייחס לדילמות שנעלה.
מפגש ראשון שלנו.
בתפקיד המקרר – אני. המצרכים – משתתפות ההצגה – 8 נשים שונות ושנונות אחת אחת, חברותי הנהדרות לקבוצה. בעלת הבית – החונכת, כרגיל, אהובה כזאת!
התפקידים חולקו, כמובן אף אחת לא מרוצה… יש הרבה שאלות. אחרי שהודעתי שאני מרוגזת, אני תופסת את עצמי בידיים ונרגעת. החונכת – אלופה שכמותה – מייצרת שיח וכולנו משתפות פעולה, מעלות רעיונות, משנות דברים, עולות על נקודות תורפה, מקדמות, יש עבודת צוות. במהלך השבוע אני מקבלת מגורמים שונים טקסטים, שאלות והצעות לגיוון. ההצגה מתחילה לקבל צורה, כך גם אני.
שבוע לאחר מכן, מתכנסות לחזרה שנייה.
קר בחוץ ובבית חמים. כולן אמורות להיות פחות או יותר מוכנות, אבל ההסתייגויות והקשקשת מתערבבות אלו באלו: אחת לא קיבלה תפקיד עם מספיק אקשן, אחת לא מחבבת ת'טקסט, אחת לא בטוחה אם תזכור בע"פ. אני מבקשת שנעשה חזרת קריאה. כולן מתרכזות. ׳הו׳, אני אומרת לעצמי, זה משתפר. רק פה צריך לקצר, ההוא קצת לא מובן, ואת זה עוד צריך לקנות ונגמרת הקריאה. ״ועכשיו נעשה חזרה על אמת״ אני אומרת. חה חה… הצחקתי את עצמי. תוהו ובוהו, חבורת קאצ׳קעס, מי רוצה קפה? ועוגה אחת תופסת תשומת לב, אז איך מכינים אותה? ברור שלא עם קמח רגיל… והעוגה השנייה, היא עוברת מדור לדור! פה ושם אני מנסה לצייץ שכדאי שנספיק לעשות חזרה אחת עם מיקומים וקריאת טקסט עם כוונה ומחוות גוף שיתנו תוקף לטקסט. כמה סוכר בקפה? וטעמת מהמרק? הוא נהדר, איך עשית? ויש לנו אורחת וגם היא מספרת דברים מעניינים, ״בנות״ אני מנסה שוב ומשתתקת. איכשהו דווקא השתיקה שגזרתי על עצמי מייאוש וגם כי לא רוצה להצטייר ה"רעה" משיגה את מטרתה. פתאום נעשה ברור שאם לא נעשה חזרה נגיע לכנס לא מוכנות. יש לנו 20 דקות והנה סוף סוף עושים חזרה, מההתחלה ועד הסוף. אנחנו גרועות אבל במצב רוח טוב.
כשאני חוזרת הביתה, אני מבינה את הטעות שלי. זה לא צריך להיות מושלם – זה צריך להיות פאן, צריך לגעת בקלילות בכאב, לעורר מחשבה ולשעשע. הרעיון היה לצחוק קצת על עצמנו. אנחנו לא שחקניות אלא במשחק הזה של החיים שניתנו לנו. לכן חשבתי על שעשועון – פורמט קליל שמאפשר הומור שחור ואכזרי. אין כמו חבורה של בנות נר-אנון ליהנות יחד כשקליל ולחבק ולהיות שם כשכואב.
זהו, היה כנס. הייתה הצגה.
להפתעתי בהצגה עצמה הרגשתי שלווה סטואית. היה בי את המקום להעביר מסרים מרגיעים למי שהיה זקוק, לסדר, לקחת אחריות ולהרגיש שייכות. אין לי ממש מושג איך היה. פה ושם טעינו, התבלבלנו, וציחקקנו. האביזרים היו במקום, כולן היו בבגדי ההופעה בדיוק כמו שהחלטנו, וכולן היו יפות מאוד, ולי לא הייתה שום דאגה או חשש.
ואז הסתיים. נראה לי שהיה מוצלח. אנשים באו וסיפרו שנהנו, צחקו, היה נעים באולם והיה לי נעים בלב.
הכרנו טוב יותר אחת את השנייה, יצרנו קשר שבסיסו יציאה מחוץ לאזור הנוחות שלנו. יצרנו פאזל שכל חתיכה בו היטיבה ויצרה את השלם. אפילו הכאוס בחזרה האחת והיחידה שלנו הצדיק את האמרה: חזרה מחורבנת, הצגה טובה. גידלנו יחד ״הצגה״ שהמסר בה הוא ״התקדמות, לא שלמות״ אנחנו מורכבים מכל הקולות שלנו.
לקחתי תפקיד בנר-אנון, עשיתי פי אלף מונים יותר מ״שני דברים שאיני רוצה לעשותם״.
קיבלתי ונתתי יותר חיבוקים מאי פעם.
ממזרה החונכת.
באהבה, נ׳