שאלה: בעלי מכור נקי בתחילת הדרך, כרגע החלטנו על הפרדה ביננו ואני מרגישה שאני נמשכת למליון כיוונים ולבטים. בין ההחלמה שלו, ההחלמה של הילדים וההחלמה שלי, הילדים רוצים להיות איתו במינונים נמוכים, ואני שמחה לפגוש אותם בימים שהם לא שלי. אני מרגישה שאם אני לוקחת אותם אני פוגעת בהחלמה של בעלי, ואם אני לא לוקחת אותם אני מזניחה אותם. איפה עובר הקו בין שירגישו שאמא לא עזבה אותם (כמו שהם משתפים שהם צריכים אותי ושבתחושה שלהם אני מעט איתם בעוד שבעלי יותר מידי איתם) ובין לתת להם לעבור את המסע שלהם?
תשובה: שאלה מאוד חשובה! והתשובה היא לשחרר ולאפשר לאל.
ברצון לדעת מה לעשות ומתי, אני בעצם אוחזת בנסיון שגוי לשלוט ולסדר את המציאות. אני הרי יודעת שכשניסיתי לכפות את דרכי, זו אף פעם לא הייתה התשובה הנכונה (לי או להם) אני יכולה לנסות להיות הכי כנה עם עצמי ולשחרר שליטה.
כך, המסע של כולנו יחד יכול להסתנכרן לטובתנו הגבוהה.
אם אצליח להביא כנות, ענווה ושלווה לקשר עם כל אחד מהם, אם אצליח להניח לשיפוטיות שלי ולאשמה שבי, לזכור שנסיונות לחנך אחרים מתוך רצון לתקן אותם או תחושת אשמה שהדברים קורים בגללי, לא קדמו אותי בעבר אלא התישו אותי.
כשהחרדה או הפחד מהעתיד מתגנב לראשי אני מנסה כל יום להתמקד ברק להיום, בלי להיות היודעת והצודקת, בלי לתת לפחד של מה יקרה אם הם יפגעו לנהל אותי, אלא ממקום אוהב ומכבד את המסע שבו כולנו נמצאים.
למדתי לסמוך עליהם שהם יכולים להחליט, ואם ההחלטה שלהם נכונה לי כהורה אני מאפשרת, ואם לא אני מרשה לעצמי לשים גבולות בנימוס, בלי כעס ומתוך כנות שאני מביאה מעצמי אליהם.