שאלה: התוכנית אומרת שהחלמה במקום הראשון. בתור אישה של מכור נקי שגם ההחלמה שלו במקום הראשון, מה עושים כשזה מתנגש? ההחלמה שלי מי יותר חשובה? מי שחולה יותר? מי קובע?
תשובה: ההחלמה שלי במקום הראשון, זה מה שהתוכנית אומרת. במצב בו שני בני בית בתוכנית 12 צעדים, באמת עלולים להיות מקרים בהם כל אחד שם את ההחלמה שלו בראש וזה יוצר התנגשות.
מבחינה פרקטית שנינו יוצאים מהבית באופן תדיר לקבוצות ועושים שירות. צד אחד שהיה רגיל לעשות הכל, צריך שהצד השני ייקח חלק פעיל יותר בבית. ליצור שיוויון שלא היה עד כה.
ומנטלית – פתאום חוזר שיח פעיל ביננו שלא היה עד כה. צפים רגשות, טענות, טינות, כעסים וגם רצון לקרבה. לא תמיד הרגשות האלו מגיעים בסנכרון לשני הצדדים. במידה מסויימת, בחיים עם מכור פעיל התרגלתי לנהל שיח בעיקר עם עצמי…
חלק מההחלמה מגיע גם מלזכור את מסורת 1 ״טובתינו המשותפת״, לתרגל ענווה, שחרור שליטה (וגם שקט תעשייתי אף פעם לא מזיק להתקדמות). כשמשהו מתנגש, אני קודם כל שואלת את עצמי האם עושה את הפעולה עבור ההחלמה שלי או כדי לתרגל גבולות מול הצד השני? אם ״ההתנגשות״ מגיעה רק כדי להעביר מסר אני מבינה שההרצון לחנך את הצד השני מעולם לא תרם להחלמה שלי. אם הגבול הוא כי הדבר באמת משרת את ההחלמה שלי אני שמה אותו בנימוס.
אם יש התלבטות אני פונה לכח גדול שינחה אותי כי אני תמיד מזכירה לעצמי שהרצון לשלוט, עלול לתעתע בי.
ולזכור, אל תגיבי כשאת כועסת, אל תבטיחי כשאת שמחה ואל תחליטי כשאת עצובה. לשלב את צעד 2 עם מסורת אחת, לערבב בעדינות ולהכניס לתנור