אלוהים יקר שלי, כמה שאתה מכיר אותי ויודע את מעמקי ליבי.
הלב מבקש תמיד את האמת, את האיזון, הרוגע והשלווה שקיימים בעולם הנפלא שלנו.
אך לא תמיד ניתן להגיע לשם בכזו קלות. חשוב לי להבהיר: ת-מ-י-ד ניתן להגיע לשם, הבחירה שלנו היא רק באיזו דרך ללכת – הקלה או המתאתגרת יותר… (לא אוהבת להשתמש במונח ״קשה״ – את זה יש רק בלחם). אני לא מושלמת, ולא נבראתי כך. ניתנו לי פגמים וחסרונות כדי שאוכל לזהות אותם באחר ואז לתקן בעצמי. הבנתי שהדרך הנכונה והטובה לחיות את חיי ולנסות למצותם באופן הכי שמח ושליו – היא דרך התחברות שלי לעצמי, למרכז שלי.
להיות מכורה למכור זה לברוח מעצמי, לברוח לחלוטין. עם השנים נוכחתי להבין שזה מעייף מדי. הבנתי שחיי מתרחשים אך ורק ברגע זה בלבד. הכל כך כך מהיר ודינמי כיום, תוכניות עשויות להישתנות ברגעים ספורים. בני אדם משתנים, הסביבה משתנה. הרגשות עולים ויורדים כמו מסע ברכבת הרים. לעיתים נדמה כי אין כמעט דבר קבוע בחיים. כמעט דבר מלבד… הרגע הזה.
התוכנית שלנו מדברת על כאן ועכשיו. נכון להיום. כל יום ביומו.
הרגע הזה – הוא כל מה שיש לנו והוא כל מה שאי פעם יהיה לנו. אם נדע ונזכור להפנים זאת ולחיות לפי תובנה זו – חיינו יהפכו לשמחים ומלאים יותר. באחריות. אני משתתפת במפגשים של קבוצות נר-אנון 4 שנים בדיוק. אני זוכרת שבכל מפגש היו חברים שבישרו בשורות נפלאות, שיתפו על ניסים גלויים שמתרחשים בחייהם, על יקרים שמתחילים להחלים ממחלת ההתמכרות, על כאלו שמתחילים לבקש עזרה. על עצמם שמתחילים להשתנות לטובה ובכך – כל עולמם משתנה.
זו חוויה מדהימה בפני עצמה להיות עדה לאנרגיה של צמיחה ושיפור אצל חבריי, אך בהתחלה לא התחברתי למשפט שנאמר כמעט בכל פעם על ידי כמה וכמה חברים – "נכון להיום" / "רק להיום" לא הבנתי, למה היה כל כך חשוב להם להדגיש שזה רק להיום – הרי דברים משתנים לטובה ויילך וישתפר ויתבהר עוד יותר!
אך לא תמיד כך המצב, מסיבה מאוד פשוטה. החיים הם דינאמיים. שינויים עצומים קורים בכל רגע נתון, אם אדע לומר לעצמי – מרגיש לך טוב? מצוין! זה נכון להיום. נכון לעכשיו. מחר… אולי ההרגשה תשתנה. אבל אם תחשבי על כך, רק תפלי לעצבות, ייאוש, פחדים וחרדות. לא כדאי. כי ברגע שאני מתמקדת במחשבה עתידית על תרחיש שלא קיים ולא נברא עדיין מלבד במחשבות שלי, מעבר לכוח שאני מעניקה בכדי לברוא אותם (מחשבה יוצרת מציאות), אני גם מפספסת את כל הטוב והמרגש שיש לי כאן ועכשיו.
התוכנית שלנו מדברת בכל יום ביומו על היום הזה בלבד.
וביום הזה, אזכיר לעצמי שאני בת אדם, שמותר לי להרגיש וזה בסדר גם אם אני טועה. כי למעשה, כשאנו למדים מן השיעור – זו לא באמת היתה טעות.
בתחילת דרכי בתוכנית הייתי מאוד טעונה רגשית. כועסת הרבה, מאשימה ובתחושת קורבנות נוראית ואיומה! הייתה גם תקופה שהרגשתי שאני האוייבת האמיתית של עצמי. לא הוא, המכור, אני.
תחושות הייסורים שליוו אותי, ההקפדה על ההתנהגות שלי והדיבור שלא היה טהור תמיד, הקשו עליי מאוד לתפקד בצורה מאוזנת ונורמטיבית בחיים.
התחלתי להקשיב לחבריי ולהיווכח שגם הם התנהגו לעיתים בצורה כפייתית. הבנתי כי מדובר במחלה. וזוהי מחלת ההתמכרות וכל הדפוסים המשתמעים מכך. זה לא רק הוא, המכור. זו גם אני שמולו, עם אותם הפגמים ואותה דרך מוארת של אלוהים שמפנה לי את המסלול לריפוי אמיתי של ממש.
וכשהבנתי זאת התחלתי לחמול על עצמי. לראות את עצמי בעיניים של הילדה הקטנה שבי. את התמימות והנסיון הנואש שלה לגרום לקרובים שלה לאהוב אותה, להעריך אותה, להעניק לה יחס ותשומת לב.
ואז הבנתי… שזה בסדר אם אני נופלת לפעמים ברוחי והתנהגותי. אני סך הכל מפחדת שלא יקבלו אותי ולא יבינו אותי. אז אני מחזיקה בפנים עד שזה מתפרץ. וכשזה קורה, אני נרגעת ואז מביעה חרטה. מדברת על כך ונותנת לכוח עליון גדול ממני לקחת את זה. וזה נלקח.
בימים של חולי וריכוז עצמי – לא יכלתי להביע חרטה מילולית. הייתי טעונה מכדי להתנצל, לברר ולנסות לשפר באמת. זה פשוט היה מעבר לכוחותיי.
אומרים כי אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. בכדי להשתחרר באמת אני זקוקה לקבוצות. לחברים ולתחושת השייכות והכנות.
אני מרשה לעצמי היום לזכור כי החיים הם כאן ועכשיו, ואני עושה את המיטב שאני יכולה. משתדלת להיות טובה כפי יכולתי, ואם זה פחות טוב ממה שרציתי וקוויתי – אני לוקחת נשימה עמוקה ואז מזכירה לעצמי – כל זאת נכון רק להיום. ומחר, מחר יום חדש. החיים ממשיכים ועליי להמשיך איתם ולא נגדם. זו בחירה שמקלה להגיע לשלווה פנימית אמיתית.
ובינתיים, אתחיל בלומר תודה על כל מה שיש. דבר אינו מובן מאליו והכל נכון רק להיום. אז תודה על כך.
מאחלת שתהיה שנה טובה עם המון שלווה פנימית ואושר אמיתי ועילאי שמגיע מהבפנים שלנו. מהבטן ממש.